חזה הודו

היינו עשרה אנשים כבדי גוף שישבו במעגל בעיניים עצומות וניסינו לדמיין חזק חזק את חוויות האוכל הראשונות שלנו. יוני, שהגיע למשקל של 150 ק"ג סיפר על בננות מצופות בשוקולד שאמא שלו הייתה מכינה לו כשהוא התנהג יה והיה ילד טוב, גלית שכבר מזמן עברה את ה150 ק"ג על הכולה מטר ושישים סנטימטר שלה סיפרה על ארוחות שחיתות של כל המשפחה בהן היו מסיימים לאכול ואז מתחילים מחדש ורק אני, כשהגיע תורי, שתקתי.

 

שמנים במעגל

 

האמת היא שזה עוזר מאוד. אפילו אם המחט של המשקל לא זזה יותר מדי משבוע לשבוע, זה עוזר. עוזר לפרוק, עוזר לחלוק, עוזר לדעת שאתה לא לבד בעולם. יש משהו מנחם בעובדה שישנם עוד אנשים שחווים את אותן החוויות הקשות בדיוק כמוך. גבי למשל גדל שני רחובות ממני, הוא קונה בגדים מיוחדים לשמנים בדיוק איה שאני קונה, גם הוא סובל מהצקות בלתי נפסקות מאמא שלו, גם הוא התגרש מאשתו כשהיא כבר לא יכלה לסבול את היחס המוזר שלו לאוכל וגם הוא, כמוני, הגיע לקבוצה לגמרי במקרה ולא סיפר על כך שהוא הולך למפגשי תמיכה מדי שבוע, שמונה בערב, יום רביעי. ואנחנו יושבים במעגל והוא מספר על הקציצות נוטפות השמן שאמא שלו הייתה מגישה לו לאכול כמעט כל יום וכל מה שעובר לי בראש זה חזה הודו.

 

חזה הודו

 

אני לא יודע למה, אבל המאכל האהוב עליי בילדות היה חזה הודו במרינדה פשוטה שבכל קייטרינג בשרי מציעים ואותו כמובן גם אמא שלי הייתה מכינה לי. אני חושב שהיא פשוט ערבבה קטשופ עם מיונס, רוטב סויה ודבש וזהו, לתנור. אני זוכר את הדקות הארוכות כנצח בהן הייתי בוהה בתנור, ממתין לו שיצא החוצה, חזה הודו מושלם שלי. כשהוא היה יוצא הייתי כבר רגיל לספוג כוויות רציניות על הלשון כי פשוט לא יכולתי לחכות עד שהוא יתקרר. חזה הודו מושלם וטעים ועסיסי. אללי, רק מלחשוב על זה עכשיו נוזל לי ריר בזווית הפה. אבל שתקתי בכל זאת, אמרתי שאני לא זוכר כלום מהילדות.

 

שביתה במטבח

 

באיזשהו שלב, כשאמא שלי קלטה שהילד שלה לא מפסיק לעלות במשקל היא החליטה להוציא את המנה האהובה עליי מהתפריט היומי. ואז בדיוק אני זוכר שהתמלאתי תאווה אדירה לכל סוגי המזונות באשר הם. אחרי טיפול ארוך מאוד הבנתי שהגיע הזמן לחזור לילדות, לאיפה שהכל התחיל. הלכתי לסופר, קניתי חזה הודו וחזרתי הביתה. כשהגעתי הביתה מרחתי אותו במיונז, רוטב סויה, קטשופ ודבש, הכנסתי לתנור ו..... ובכן, היום אף אחד כבר לא מאמין לי שאי פעם הייתי שמן.